ונתנה תוקף

פורסם בעבר במוסף שבת של עיתון 'מקור ראשון' 'ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת'. בין תקיעות שופר מרטיטות לבבות, בין מלך עליון ומלך אביון, בצד קול בכי חרישי של מתפלל בזווית בית הכנסת ורגע של דממה, מתנשאת בשגב והוד מלא אימה תפילת 'ונתנה תוקף', הפיוט – 'סילוק' - המקדים את אמירת קדושה בציבור. לרגעים ארוכים הופך הציבור שותף במחזה מרעיד שערבוביה וסדר קפדני שולטים בו חליפות. א-להים יושב על כיסאו בשמים, שורות מלאכים נסערות סביבו, קול תקיעה וקול דממה, אימה והוד, ובזה אחר זה עוברים בני אדם לפניו כבני מרון והוא סופר ומונה ומי יחיה ומי ימות ומי באש ומי בחרב ומי ומי ומי, וכמעט פורחת נשמתו של הציבור עד שיאמר החזן 'ומי ירום'. ובבת אחת זועק הציבור, זעקה שיש עימה הקלה ותקווה – 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה'. רוח של ניחומים עוברת בפיוט – 'כי כשמך כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות', והאדם מגלה כי הקב"ה רוצה בתשובתו ומצפה וממתין לו עד יום מותו. ושוב עולה על הלב ספר הזיכרונות והמלאכים ויום הדין וא-להים יושב על כיסאו וסופר בדקדקנות מעשי האדם. ותוהה האדם בלבו על חשיבותו בעיני א-להים, איך כל בית דין של מעלה מתבונן במעשיו וסופר ומונה ומתכנן את עתידו של האדם ומצפה וממתין עד יום מותו, אם ישוב. ולפתע תם המחזה: אין מלאכים ואין אנשים העוברים כבני מרון. האדם חוזר להיות בשר ודם, יסודו מעפר וסופו לעפר, וחייו שבין עפר לעפר משולים לחרס הנשבר ולציץ נובל. וכאן ראוי לשאול: האם האדם הנבחן בכל פרט ופרט ממעשיו הוא האדם שחייו מתוארים כאבק פורח וכחלום יעוף? עיון מדוקדק בפיוט מגלה שאכן הפיוט מכיל שני חלקים העומדים זה מול זה מעשה חושב. הפיוט פותח בתיאור היום: 'ובו תינשא מלכותך וייכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת'. 'אמת' זו שבה א-להים יושב על כיסאו מופיעה פעמיים בפיוט, ומציגה שתי אמיתות שונות המבחינות בין שני חלקי הפיוט. חלקו הראשון של הפיוט פותח בקביעה: 'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה...'. זו אמת ראשונה. חלקו השני של הפיוט פותח במשפט: 'אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם'. זו האמת השנייה. מעשי האדם ממללים נפתח באמת הראשונה. אמת זו פותחת בתיאור הקב"ה כדיין; אך הקב"ה אינו דיין רגיל, דיין שאדם נפגש עמו רק בעת הדין. הקב"ה עוקב אחר כל מעשי האדם מראשית חייו, הוא עד להם והם נכתבים בספר הזיכרונות. בבוא יום הדין ספר הזיכרונות נפתח, 'ומאליו ייקרא'. תיאור מעשי האדם ככתובים בספר מעניק נצחיות למעשי האדם. כדפי הספר הנוצרים את סיפור העלילה מראשיתה ועד סופה ומעניקים לה אחדות ושלמות, כך הם חייו של האדם. נצחיות זו מודגשת במשפט 'ומאליו ייקרא': מעשי האדם מתוארים כישות חיה, אך נפתח הספר והם קמים לתחייה וממללים. ספר הזיכרונות אינו מכיל מילים 'פורחות', הוא מכיל את חותמו של האדם – 'וחותם יד כל אדם בו': חותמו האישי של האדם חקוק בספר הזיכרונות. הפיוט חוזר ומדגיש את גורלו המיוחד של כל אדם. א-להים יושב על כיסאו, וכל אדם נידון כיחיד, נספר לעצמו. רצף האמירות הקצבי, "מי יחיה ומי ימות ומי ומי ומי...",  תורם גם הוא להדגשת אותה נקודה: האדם אינו גרגר אבק, הוא אינו כרוח נושבת, הוא אפילו אינו מכונה בכינוי המנמיך בשר ודם. מאורעות חייו אינם פרי גורל עיוור, כל מאורע מתגלה כמכוון מראש לפי מעשיו של האדם. אדם שמת בצמא - לא יד המקרה בדבר, מותו בא לו לפי חתימת ידו, חותמת מעשיו הביאה עליו כליה. אמת זו, הפותחת את 'ונתנה תוקף', מגלה את החרדה לגורלו של כל אדם. כל צבא השמים מתמלא חרדה מול יום הדין בו נפש אחר נפש עוברת תחת השבט. התייחסות זו לאדם, ההכרה במלאותו של האדם, היא זו שמאפשרת לאדם לעמוד לפני הקב"ה לדין, היא זו שמטילה עליו אחריות למעשיו, והיא גם מאפשרת לאדם ליטול את גורלו בידו ולהעביר את רוע הגזרה על ידי תשובה, תפילה וצדקה. סיומו של החלק הראשון בפיוט הוא בתיאור הציפייה של הקב"ה לאדם שישוב: "ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו". כאן מגיעה התמונה הראשונה לשיא: הקב"ה עומד ומחכה בפתח, מצפה לתשובת האדם. ברקע חייו של האדם עומדת ההמתנה של א-להים לתשובתו של האדם. אחריות האדם על מעשיו, שליטתו בגורלו, חשיבותו ביקום, מתאחדות כאן בתמונת א-להים המצפה לאדם. אתה יודע יצרם  אך יש עוד אמת. הציפייה של הקב"ה לאדם שישוב אינה מספקת את כותב הפיוט. נראה כי הוא חושש כי העול המוטל על האדם על פי אמת זו עלול להיות למעלה ממשא כוחותיו. כאן מתגלה אמת נוספת, אמת שהיא כמעט הפוכה, והיא מהווה צידוק אחר להצלתו של האדם מן הדין. אמת זו פותחת בהצהרה: "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". התיאור הנשגב של האדם מתחלף בתיאור הפרוזאי של בשר ודם. הדרמה של ספר הזיכרונות הנפתח ביום הכיפורים ומגלה על מעשיו של האדם, תקיעת השופר והדממה שלאחריה, הכרזת המלאכים על יום הדין בו בני האדם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון – כל אלו שייכים לאמת הראשונה, אמת העוטפת את האדם בהוד והדר של יום הדין בו הוא נכנס זקוף למשפט. בחלק השני, האדם הגאה שזה עתה תיארנו את הטבעת חותמו המיוחד מתגלה כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה. התיאורים שבהם מוצג האדם הינם רצף מחושב של כינויים העובר בהדרגה מדבר תפל שיש בו ממשות – עפר, ועד לחלום יעוף – דבר חסר כל ממשות. הענן הכלה והחלום הנגוז אינם מותירים כל חותם, האדם כאן אינו עובר כבני מרון, אלא חולף כרוח. הסתלקותו מהעולם אינה מלווה בדרמה. הוא מסתלק מהעולם בדממה, נגוז כגרגר אבק, כחלום יעוף. בחלק הראשון מתייצב האדם מול א-להים למשפט. א-להים עומד ומצפה לאדם. בחלק השני האדם אינו עומד מול א-להים, הוא ניגודו המוחלט, הוא מתאיין למולו. בעוד שבחלק הראשון עומד א-להים וסופר ומונה 'נפש כל חי', כאן האדם כלל אינו מתואר כחי, ניטל ממנו הממד האנושי והוא מוטל כעפר, כחציר יבש, ואילו הקב"ה הוא 'מלך א-ל חי וקיים'. ו' הניגוד כאן זועקת: האדם נובל, עובר, כלה - 'ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים'. לאחר תיאור זה, המבליט את אפסותו של האדם, המציג אותו ככלי אין חפץ בו, כאבן שאין לה הופכין, זוכה האדם לאישור ממקור אחר לגמרי. האדם המוצג אינו זוכה לאישור הווייתו על ידי התשובה, שהרי התשובה מניחה קיומה של אישיות מגובשת, אישיות שמעשיה ראויים להיכתב ולהיספר, אישיות האחראית למעשיה, כזו שחייה נחקקים בספר ולא נמוגים ברוח. ושמנו קראת בשמך מקור כוחו של האדם על פי אמת זו הוא בהיותו נושא שם ה', חבר לקהילה הקוראת בשם ה'. הפיוט מתאר את אינסופיותו של א-להים מול אפסותו של האדם; אין קצבה ואין קץ ואין שיעור לגדולתו של א-להים. רצף ה'אין', שלכאורה אינו מותיר כל מקום ליחס בין א-להים לאדם, מסתיים ב'אין' נוסף שמכיל בתוכו את המהפך: 'אין לפרש עילום שמך'. כאן, כעבור שורה אחת, שב האדם וקונה את מקומו – 'ושמנו קראת בשמך'. אמנם האדם הנו כציץ נובל, אך הקב"ה קרא את שמו על האדם; האדם נושא את שם ה' בעולם, וכך הקב"ה הופך להיותתלוי באדם. כך מתאפשר המשפט הנועז – 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך'. האדם המצטרף לציבור בקדושה הופך להיות נושא שמו של הקב"ה, וכעת שמירת האדם וטיפוחו היא עשיית הקב"ה 'למען שמו'. א-להים נזקק לאדם הממלל; הפה הנושא את שם ה' מקים את האדם מהעפר, הופך את החרס הנשבר לכלי מלא והרוח האנושית הופכת לנושאת חזון. להימלט מהחידלון חוויית האימה המלווה את האדם ביום הכיפורים חושפת שני יסודות בנפש. האימה מציבה את האדם חשוף, יחף. הוא מגלה את המקומות הכמוסים בנשמתו, הוא חש שחייו נקראים כספר פתוח. בד בבד נחשפת אפסותו, היותו עובר אורח בעולם, כלה כענן נגוז, כחלום, בלא סיפור ובלי חותם. כך, כשרוצה האדם להימלט מחוויית החידלון, להינצל מתחושת הכליה, הוא נעמד על רגליו, מצרף עצמו עם דרי מעלה ואומר קדוש, קדוש, קדוש. והקב"ה מרכין עצמו, ובאים מלאכים מזה ובני אדם מזה, ומניחים כתר מלכות בראשו. נגיעה נוספת בפיוט