ונתנה תוקף

פורסם בעבר במוסף שבת של עיתון 'מקור ראשון' 'ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת'. בין תקיעות שופר מרטיטות לבבות, בין מלך עליון ומלך אביון, בצד קול בכי חרישי של מתפלל בזווית בית הכנסת ורגע של דממה, מתנשאת בשגב והוד מלא אימה תפילת 'ונתנה תוקף', הפיוט – 'סילוק' - המקדים את אמירת קדושה בציבור. לרגעים ארוכים הופך הציבור שותף במחזה מרעיד שערבוביה וסדר קפדני שולטים בו חליפות. א-להים יושב על כיסאו בשמים, שורות מלאכים נסערות סביבו, קול תקיעה וקול דממה, אימה והוד, ובזה אחר זה עוברים בני אדם לפניו כבני מרון והוא סופר ומונה ומי יחיה ומי ימות ומי באש ומי בחרב ומי ומי ומי, וכמעט פורחת נשמתו של הציבור עד שיאמר החזן 'ומי ירום'. ובבת אחת זועק הציבור, זעקה שיש עימה הקלה ותקווה – 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה'. רוח של ניחומים עוברת בפיוט – 'כי כשמך כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות', והאדם מגלה כי הקב"ה רוצה בתשובתו ומצפה וממתין לו עד יום מותו. ושוב עולה על הלב ספר הזיכרונות והמלאכים ויום הדין וא-להים יושב על כיסאו וסופר בדקדקנות מעשי האדם. ותוהה האדם בלבו על חשיבותו בעיני א-להים, איך כל בית דין של מעלה מתבונן במעשיו וסופר ומונה ומתכנן את עתידו של האדם ומצפה וממתין עד יום מותו, אם ישוב. ולפתע תם המחזה: אין מלאכים ואין אנשים העוברים כבני מרון. האדם חוזר להיות בשר ודם, יסודו מעפר וסופו לעפר, וחייו שבין עפר לעפר משולים לחרס הנשבר ולציץ נובל. וכאן ראוי לשאול: האם האדם הנבחן בכל פרט ופרט ממעשיו הוא האדם שחייו מתוארים כאבק פורח וכחלום יעוף? עיון מדוקדק בפיוט מגלה שאכן הפיוט מכיל שני חלקים העומדים זה מול זה מעשה חושב. הפיוט פותח בתיאור היום: 'ובו תינשא מלכותך וייכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת'. 'אמת' זו שבה א-להים יושב על כיסאו מופיעה פעמיים בפיוט, ומציגה שתי אמיתות שונות המבחינות בין שני חלקי הפיוט. חלקו הראשון של הפיוט פותח בקביעה: 'אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה...'. זו אמת ראשונה. חלקו השני של הפיוט פותח במשפט: 'אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם'. זו האמת השנייה. מעשי האדם ממללים נפתח באמת הראשונה. אמת זו פותחת בתיאור הקב"ה כדיין; אך הקב"ה אינו דיין רגיל, דיין שאדם נפגש עמו רק בעת הדין. הקב"ה עוקב אחר כל מעשי האדם מראשית חייו, הוא עד להם והם נכתבים בספר הזיכרונות. בבוא יום הדין ספר הזיכרונות נפתח, 'ומאליו ייקרא'. תיאור מעשי האדם ככתובים בספר מעניק נצחיות למעשי האדם. כדפי הספר הנוצרים את סיפור העלילה מראשיתה ועד סופה ומעניקים לה אחדות ושלמות, כך הם חייו של האדם. נצחיות זו מודגשת במשפט 'ומאליו ייקרא': מעשי האדם מתוארים כישות חיה, אך נפתח הספר והם קמים לתחייה וממללים. ספר הזיכרונות אינו מכיל מילים 'פורחות', הוא מכיל את חותמו של האדם – 'וחותם יד כל אדם בו': חותמו האישי של האדם חקוק בספר הזיכרונות. הפיוט חוזר ומדגיש את גורלו המיוחד של כל אדם. א-להים יושב על כיסאו, וכל אדם נידון כיחיד, נספר לעצמו. רצף האמירות הקצבי, "מי יחיה ומי ימות ומי ומי ומי...",  תורם גם הוא להדגשת אותה נקודה: האדם אינו גרגר אבק, הוא אינו כרוח נושבת, הוא אפילו אינו מכונה בכינוי המנמיך בשר ודם. מאורעות חייו אינם פרי גורל עיוור, כל מאורע מתגלה כמכוון מראש לפי מעשיו של האדם. אדם שמת בצמא - לא יד המקרה בדבר, מותו בא לו לפי חתימת ידו, חותמת מעשיו הביאה עליו כליה. אמת זו, הפותחת את 'ונתנה תוקף', מגלה את החרדה לגורלו של כל אדם. כל צבא השמים מתמלא חרדה מול יום הדין בו נפש אחר נפש עוברת תחת השבט. התייחסות זו לאדם, ההכרה במלאותו של האדם, היא זו שמאפשרת לאדם לעמוד לפני הקב"ה לדין, היא זו שמטילה עליו אחריות למעשיו, והיא גם מאפשרת לאדם ליטול את גורלו בידו ולהעביר את רוע הגזרה על ידי תשובה, תפילה וצדקה. סיומו של החלק הראשון בפיוט הוא בתיאור הציפייה של הקב"ה לאדם שישוב: "ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו". כאן מגיעה התמונה הראשונה לשיא: הקב"ה עומד ומחכה בפתח, מצפה לתשובת האדם. ברקע חייו של האדם עומדת ההמתנה של א-להים לתשובתו של האדם. אחריות האדם על מעשיו, שליטתו בגורלו, חשיבותו ביקום, מתאחדות כאן בתמונת א-להים המצפה לאדם. אתה יודע יצרם  אך יש עוד אמת. הציפייה של הקב"ה לאדם שישוב אינה מספקת את כותב הפיוט. נראה כי הוא חושש כי העול המוטל על האדם על פי אמת זו עלול להיות למעלה ממשא כוחותיו. כאן מתגלה אמת נוספת, אמת שהיא כמעט הפוכה, והיא מהווה צידוק אחר להצלתו של האדם מן הדין. אמת זו פותחת בהצהרה: "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". התיאור הנשגב של האדם מתחלף בתיאור הפרוזאי של בשר ודם. הדרמה של ספר הזיכרונות הנפתח ביום הכיפורים ומגלה על מעשיו של האדם, תקיעת השופר והדממה שלאחריה, הכרזת המלאכים על יום הדין בו בני האדם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון – כל אלו שייכים לאמת הראשונה, אמת העוטפת את האדם בהוד והדר של יום הדין בו הוא נכנס זקוף למשפט. בחלק השני, האדם הגאה שזה עתה תיארנו את הטבעת חותמו המיוחד מתגלה כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה. התיאורים שבהם מוצג האדם הינם רצף מחושב של כינויים העובר בהדרגה מדבר תפל שיש בו ממשות – עפר, ועד לחלום יעוף – דבר חסר כל ממשות. הענן הכלה והחלום הנגוז אינם מותירים כל חותם, האדם כאן אינו עובר כבני מרון, אלא חולף כרוח. הסתלקותו מהעולם אינה מלווה בדרמה. הוא מסתלק מהעולם בדממה, נגוז כגרגר אבק, כחלום יעוף. בחלק הראשון מתייצב האדם מול א-להים למשפט. א-להים עומד ומצפה לאדם. בחלק השני האדם אינו עומד מול א-להים, הוא ניגודו המוחלט, הוא מתאיין למולו. בעוד שבחלק הראשון עומד א-להים וסופר ומונה 'נפש כל חי', כאן האדם כלל אינו מתואר כחי, ניטל ממנו הממד האנושי והוא מוטל כעפר, כחציר יבש, ואילו הקב"ה הוא 'מלך א-ל חי וקיים'. ו' הניגוד כאן זועקת: האדם נובל, עובר, כלה - 'ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים'. לאחר תיאור זה, המבליט את אפסותו של האדם, המציג אותו ככלי אין חפץ בו, כאבן שאין לה הופכין, זוכה האדם לאישור ממקור אחר לגמרי. האדם המוצג אינו זוכה לאישור הווייתו על ידי התשובה, שהרי התשובה מניחה קיומה של אישיות מגובשת, אישיות שמעשיה ראויים להיכתב ולהיספר, אישיות האחראית למעשיה, כזו שחייה נחקקים בספר ולא נמוגים ברוח. ושמנו קראת בשמך מקור כוחו של האדם על פי אמת זו הוא בהיותו נושא שם ה', חבר לקהילה הקוראת בשם ה'. הפיוט מתאר את אינסופיותו של א-להים מול אפסותו של האדם; אין קצבה ואין קץ ואין שיעור לגדולתו של א-להים. רצף ה'אין', שלכאורה אינו מותיר כל מקום ליחס בין א-להים לאדם, מסתיים ב'אין' נוסף שמכיל בתוכו את המהפך: 'אין לפרש עילום שמך'. כאן, כעבור שורה אחת, שב האדם וקונה את מקומו – 'ושמנו קראת בשמך'. אמנם האדם הנו כציץ נובל, אך הקב"ה קרא את שמו על האדם; האדם נושא את שם ה' בעולם, וכך הקב"ה הופך להיותתלוי באדם. כך מתאפשר המשפט הנועז – 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך'. האדם המצטרף לציבור בקדושה הופך להיות נושא שמו של הקב"ה, וכעת שמירת האדם וטיפוחו היא עשיית הקב"ה 'למען שמו'. א-להים נזקק לאדם הממלל; הפה הנושא את שם ה' מקים את האדם מהעפר, הופך את החרס הנשבר לכלי מלא והרוח האנושית הופכת לנושאת חזון. להימלט מהחידלון חוויית האימה המלווה את האדם ביום הכיפורים חושפת שני יסודות בנפש. האימה מציבה את האדם חשוף, יחף. הוא מגלה את המקומות הכמוסים בנשמתו, הוא חש שחייו נקראים כספר פתוח. בד בבד נחשפת אפסותו, היותו עובר אורח בעולם, כלה כענן נגוז, כחלום, בלא סיפור ובלי חותם. כך, כשרוצה האדם להימלט מחוויית החידלון, להינצל מתחושת הכליה, הוא נעמד על רגליו, מצרף עצמו עם דרי מעלה ואומר קדוש, קדוש, קדוש. והקב"ה מרכין עצמו, ובאים מלאכים מזה ובני אדם מזה, ומניחים כתר מלכות בראשו. נגיעה נוספת בפיוט

"והאבן גדולה על פי הבאר"

.....
בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת.  הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

(מתוך: 'כאן על פני האדמה'/ רחל)

בפרשת ויצא אנחנו מתלווים למסעו של יעקב אל בית לבן. הפסוקים מקדישים יריעה רחבה לתיאור המפגש של יעקב ורחל על הבאר:

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.  גוְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.  ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן.  ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.  ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.  ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ...  (בראשית פרק כט)

המדרש מעניק תשומת לב מרובה לבאר והאבן שעליה ומציע שבעה פירושים מטאפוריים (ששה של ר' חמא ואחד של ר' יוחנן) לאותו אירוע. למרות אורכו של המדרש, המדרש פשוט לקריאה ונצטט כאן את כולו. המעוניינים לקצר יכולים להסתפק בהתרשמות כללית. ולדלג על המדרש.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וגו' ר' חמא בר' חנינא פתר בה שת שיטין [שש שיטות]

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה - זו הבאר,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ - משה אהרן ומרים,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים - שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו ולשבטו ולמשפחתו,

 והאבן גדולה על פי הבאר אמר ר' חנינה כמלוא פי כברה קטנה היה בה, ונאספו שמה כל העדרים בשעת המחנות, וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו לשבטו ולמשפחתו, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה בשעת המסעות.

ד"א וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה - זו ציון,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן - אילו שלש רגלים,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ - שמשם היו שואבין רוח הקודש,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זו שמחת בית השואבה, אמר ר' הושעיא למה היו קורין אותה שמחת בית השואבה שמשם היו שואבין רוח הקודש,

וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים - באים מלבוא חמת עד נחל מצרים,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְקוּ אֶת הצֹאן - שמשם היו שואבין רוח הקודש,
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ - מונח לרגל הבא.

ד"א וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה - זה ציון,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן - אילו ג' בתי דינין דתנינן שלשה בתי דינין היו שם אחד בפתח הר הבית אחד בפתח העזרה ואחד בלשכת הגזית,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא וגו' - שמשם היו שומעין את הדין,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זה בית דין הגדול שבלשכת הגזית,
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים  - אילו בתי דינין שבארץ ישראל,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן - שמשם היו שומעין את הדין,
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן - שהיו נושאין ונותנין עד שמוציאין את הדין על בוריו.

ד"א וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה - זה ציון,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן - אילו ג' מלכיות הראשונות,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא וגו' - שהעשירו מן ההקדישות הצפונות בלשכות,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זו זכות אבות,
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים  - זו מלכות הרשעה שמכתבת טירוניה מכל אומות העולם,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן  שהעשירו - מן ההקדישות הצפונות בלשכות
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן  - לעתיד לבוא זכות אבות עומדת.

ד"א וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר - זו סנהדרין,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן - אילו ג' שורות שלתלמידי חכמים שהיו יושבין לפניהם,
כִּי מִן-הַבְּאֵר וגו' - שמשם היו שומעין את ההלכה,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זה מופלא בית דין שמסיים את ההלכה,
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים - אילו התלמידין שבארץ ישראל
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן - שמשם היו שומעין ההלכה,
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן - שהיו נושאים ונותנין בהלכה עד שמעמידין אותה על בוריה.

ד"א וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר - זו בית הכנסת,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי - צֹאן אילו שלשה קרויים,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא וגו' - שמשם היו שומעין את התורה,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זה יצר הרע, וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים  זה הציבור,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן  - שמשם היו שומעין התורה,
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן  - שכיון שיוצאים יצר הרע חוזר למקומו.

ר' יוחנן פתר לה בסיני וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה - זה סיני,
וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן - כהנים לוויים וישראלים,
כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא וגו' - שמשם שמעו עשרת הדיברות,
וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה - זו שכינה,
וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים  ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכוס מש' ר' שמעון שאילו היו שם ישראל חסירים עד אחד לא היו כדיי לקבל את התורה,
וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן  - שמשם שמעו עשרת הדיברות,
וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן , אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יח).

(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ע)

המדרש מציע הסברים שונים שבכל אחד מהם נדרש כל חלק בתיאור האבן והעדרים באופן מטאפורי. כך בתיאור הראשון הבאר היא באר ממש – אך לא הבאר של יעקב, אלא בארה של מרים. בתיאור השני, הבאר היא ציון – ירושלים, העדרים הבאים לפתחה הם עם ישראל העולה לרגל, ושואב רוח הקודש מבית המקדש במעשה שמחת בין השואבה שמקביל להסרת האבן ושאיבת המים.

נסקור בקצרה את שבעת ההסברים לאור המוטיב המרכזי שבכל אחד מהם.  

1.      שלושת המנהיגים במדבר – משה אהרון ומרים.– הבאר שממנו שתה עם ישראל במדבר

2.      שלושת הרגלים – עלייה לרגל

3.      שלושת בתי הדין שהיו בלשכת הגזית שבמקדש

4.      שלוש המלכויות ששעבדו את ישראל ובזזו את המקדש

5.      שלוש השורות של תלמידי החכמים שישבו לפני הסנהדרין.

6.      שלושת הקרואים שעולים לתורה בבית הכנסת

7.      עם ישראל – כהנים לוויים וישראלים (= 3) שקיבלו את התורה בהר סיני.

נעסוק בשתי שאלות בקצרה.

ראשית – מדוע המדרש מוציא את הפסוקים מפשטם? הלא ברור שהבאר היא באר מים והעדרים הם עדרי צאן צמאים המעוניינים לשתות!

שנית – מה טיבם של שבעת הפירושים, האם יש קשר ביניהם?

המדרש הופך את הבאר שבה פוגש יעקב את רחל לבאר מטאפורית, המים שבה הם מטאפורה, והעדרים השותים הם מטאפורה. מדוע?

נראה שהמדרש שם לב לעובדה שכל קורא רגיש ישים לב אליה. הפסוקים מעניקים תשומת לב רבה ביותר ל'סצינת המפגש על הבאר'.  (בדברינו אנחנו בוחנים רק את המפגש של יעקב לרחל, כמובן קיימת משמעות לכך שפגישות נוספות במקרא מתרחשות על יד הבאר).

נתבונן בסיפור בעיניים ספרותיות:

יעקב מגיע לחרן ונגלית תמונה לעיניו – באר עם אבן גדולה עליה וסביבה פזורים רועים ועדריהם. הפסוקים מספרים לנו שנדרש מאמץ משותף של כל הרועים כדי להסיר את האבן ולהשקות את הצאן ולפיכך מתכנסים הרועים. יעקב אינו יודע זאת, הוא אינו מבין שקיים מחסום הדורש מאמץ לשם הסרתו. בעיניו ישיבת הרועים סביב הבאר היא בטלנות לשמה. רק לאחר שהוא שואל את הרועים מתבררת לו סיבת ישיבתם סביב הבאר. הסצינה כולה מתארת מעמד של המתנה, השהיה של הסיפור כולו. בשלב זה יעקב והרועים סובבים את הבאר ולא עושים דבר. מצב של המתנה מכיל בתוכו רגע של שינוי, ההמתנה הפסיבית מעצימה את רגע השינוי שיגרום לתנועה מחודשת. המקרא עוצר את הכל כדי להבהיר לקורא – אנחנו על סיפו של רגע דרמטי, רגע של שינוי. מהותו של השינוי – מתבררת תוך רגע – 'והנה רחל בתו באה עם הצאן'. המפגש של יעקב עם רחל משנה את חייו ואת העלילה כולה.

כעת נשאלת השאלה מהו טיבו של השינוי? ניתן לומר – זהו שינוי דרמטי בחייו האישיים – הנה הוא נפגש עם אהבת חייו, נושק לה וכעת חייו עולים על מסלול חדש. ברור לכולנו שהשינוי הוא רב יותר מכך – השינוי הוא לא רק בחייו של יעקב אלא בחיי עם ישראל כולו. יתרה מכך – כאן בעצם מתחיל עם ישראל.
הדרשות השונות סביב מעשה גלילת האבן מעבירות את הקורא מסע הסטורי מעת התהוות עם ישראל במדבר, דרך הקמת ממלכה, מקדש ובתי דין,  ועד לישיבתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. במרכז השביעייה (דרשה מספר ארבע) מוזכרות האומות שכבשו את ישראל וגרמו למפנה בהיסטוריה ומעבר מממלכת מקדש לממלכה בית כנסת ובית מדרש.
המיקוד של הדרשות כולן סביב האבן הנגולה מעל הבאר אומר בשפה מדרשית את הדברים הבאים – ההסטוריה כולה – משלב ההליכה במדבר, דרך ההגעה לארץ – בניית בית המקדש ועלייה לרגל ועד לשלב שבו מצויים החכמים – המעבר ממקדש אל בית הכנסת – כל המהלך ההסטורי הזה החל בהסרת האבן מפי הבאר. על כן, קורא המדרש לקורא להבין היטב את משמעותו של הרגע ולהבין מה פשרה של העובדה – שרגע היצירה של עם ישראל הוא באותו מפגש מפעים ומרגש על שפת הבאר.

לאור דברים אלו ננצל את היריעה להצעה לקריאה מסוימת של שיר מודרני שבעיניי, מציע גם הוא קריאה מדרשית מעניינת של הסרת האבן מפי הבאר.

השיר הוא שירה של רחל: 'כאן על פני האדמה'.

כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

למ. ב.

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת.  הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

תל-אביב, תרפ"ז

לשיר שלושה בתים. הבית הראשון פונה אלינו לא לאבד את המגע עם הממש, עם ה'כאן'. אך השיר מדגיש – הקריאה לנגיעה בממשות ספציפית ביותר, באדמה שמתחת לרגלינו. לא מדובר בנגיעה בממשות אמורפית, פילוסופית, תיאוריטית, אלא באדמה חמה, חיק אם, שמתחת לרגלינו.

הבית השני ממשיך ונאחז בממשות. הקריאה להיאחז בממש מתייחסת למקום הספציפי וגם לזמן הספיציפי – היום. הרגע. רחל קוראת לנו אחזו, מששו, את היום שלפניכם, את הממש שתחת רגליכם.

הבית השלישי נראה פחות מובן. רחל מציירת למולנו את סיפור יעקב והבאר: "מאמץ של אלף זרועות. האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר". מדוע מזכירה לנו רחל כאן את גלילת האבן מפי הבאר?

ייתכן שרחל, כמו המדרש, דורשת את מעשה גלילת האבן בדרך חדשה ומרתקת. אם במדרש גלילת האבן קשורה להסטוריה של עם ישראל, כאן האבן מכסה על משהו אחר. יעקב פונה אל הרועים ואומר להם: "הן עוד היום גדול", או לאור שירה של רחל – מה יהא על היום – אתם מאבדים את הרגע, במקום למשש את היום, לחוות אותו בכל מלאותו אתם נותנים ליום לחלוף על פניכם. הרועים מספרים ליעקב שהאבן הגדולה שעל פי הבאר – מכריחה אותם לשבת באין מעש. בשירה של רחל ישנה אבן שרובצת על באר, הבאר היא היום עצמו, היום שהולך וחומק מתחת אצבעותינו. הנה היום חולף לו, והרועים עודם רובצים.
"בטרם אתא הליל" קוראת רחל, הסירו את האבן המטאפורית הרובצת על יומכם ומונעת מכם מלשתות את מימי הממש.

רגע הסרת האבן הוא רגע דרמטי. רגע מכונן. על פי המדרש הרגע מבטא את תחילת התהוותו של עם ישראל. רחל קוראת את הפסוקים  ומתארת גם היא רגע מכונן – הסרת האבן היא הרגע שבו האדם מצליח להסיר את המחסומים המונעים ממנו את האפשרות לטעום את החיים בכל מלאותם.

האבן שהוסרה מהבאר בעת פגישת יעקב אבינו ורחל אימנו, שבה ומוסרת שוב ושוב לאורך ההסטוריה של העם ושוב מתגלים תחתיה מעיינות חדשים של תחייה.

פורסם לראשונה באתר פשיטא