"וה' פקד את שרה כאשר אמר". על פסוק זה המתאר את לידת יצחק מופיע המדרש הבא:
אשר שמרת לעבדך דוד אבי וגו' (מ"א ח כד)
"אשר שמרת לעבדך" - זה אברהם
"אשר דברת" - למועד אשוב אליך
ותדבר בפיך ובידך מלאת כיום הזה – וה' פקד את שרה.
(בר"ר נג)
לא פעם כשניגשים לקרוא מדרש, השאלה הראשונה שעולה היא ביחס לפער שבין פשט הפסוקים לבין הדרשה.
בפתיחתא שלפנינו הדבר בולט במיוחד. הפתיחתא מפנה אותנו לפסוק במלכים א':
'אשר שמרת לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו ותדבר בפיך ובידך מלאת כיום הזה'.
הפסוקים נאמרים במסגרת תפילת שלמה עם הכנסת הארון לבית המקדש. שלמה מתאר את קיום ההבטחה לדוד בדבר בניית המקדש.
אין ספק ש'עבדך' המופיע בפסוק הוא דוד, שהרי כתוב 'לעבדך דוד', אם כך מהו פשר המדרש – 'אשר שמרת לעבדך – זה אברהם'?!
מדרש זה הוא דוגמה יפה לכך שכאשר המדרש משתמש במילה 'זה' (או מילת השוואה דומה) זו לא בהכרח השוואה מוחלטת אלא מדובר באמירה הרבה יותר מתחכמת ומתוחכמת. אם כך באיזה מובן ה'זה' כאן הוא זה?
באמצעות האמירה ש'עבדך' זה אברהם המדרש מצביע על כך שקיים דמיון בין הסיפור במלכים לסיפור אצלנו, במובן מסויים אפשר היה להחליף בין הסיפורים. לאן המדרש מכוון? מהו הדמיון הזה?
נחזור לפסוקים במלכים –
כב וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה, לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה,נֶגֶד, כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, הַשָּׁמָיִם. כג וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין-כָּמוֹךָ אֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: שֹׁמֵר הַבְּרִית, וְהַחֶסֶד, לַעֲבָדֶיךָ, הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל-לִבָּם. כד אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ, לוֹ; וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
מה כתוב כאן בעצם? – ה', אין כמוך, הבטחת וקיימת!
שלמה מפרגן –אלוהים לא רק מבטיח, הוא גם מקיים!
משהו דומה קורה גם בפסוקים אצלנו – 'וה' פקד את שרה כאשר אמר'
ה'כאשר אמר' הזה, היא הנקודה ש'מדליקה' את המדרש. מה זאת אומרת 'כאשר אמר' וכי קיים ספק שה' יקיים את מה שהוא הבטיח?
ההוכחה לכךשהפסוק הזה מציק למדרש מופיעה כמה שורות קודם:
ר' שמואל בר נחמן פתח לא איש אל ויכזב (ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה) וגו' (במדבר כג יט) אמר ר' שמואל בר נחמן לא ראשו של הפסוק הזה סופו ולא סופו ראשו ... אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם – "לא איש אל ויכזב" ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם – "ההוא אמר ולא יעשה".
ר' שמואל במדרש זה קובע שאכן לא תמיד אלוהים עומד במילתו, לפעמים – "ההוא אמר ולא יעשה". (כמובן שבפשט הפסוקים מי שאומר ולא עושה הוא בן האדם, בניגוד לאלוהים שאומר ועושה).
אז מה אומרת הפתיחתא אצלנו?
היא אומרת שהמבנה של סיפור יצחק וסיפור שלמה דומה –
בשני המקרים יש הבטחה, קיום הבטחה והבעת 'יישר כח' לאלוהים על כך שעמד בהבטחתו.
ומה עכשיו? לכאורה הבעיה רק גדלה ובמקום מקום אחד בעייתי יש לנו שניים – פעמיים צריך לשבח אתא לוהים על כך שעמד במילתו. (וממילא פעמיים היתה קיימת האופציה שלא יעמוד במילתו).
אפשרות ראשונה היא שהמדרש אכן מסתפק בהצבעה על כך ששני המקומות דומים.
אך ייתכן שבעצם ההשוואה טמון גם פתרון. כפי שאמרנו, ברקע המדרש עומדת בעיית האמינות – עצם הצורך לכתוב שאלוהים קיים את דברו מעלה על השולחן את האופציה שהוא לא יקיים.
סיפור דוד ושלמה הוא סיפור שיכול להציג פתרון מסויים. ייתכן שברקע המדרש עומדים הפסוקים בדברי הימים
-
ח ויהי עליי דבר-יהוה, לאמור, דם לרוב שפכת, ומלחמות גדולות עשית: לא-תבנה בית, ...הנה-בן נולד לך... הוא-יבנה בית, לשמי.
לפי הפסוקים בדברי הימים היה 'שינוי בתוכניות' – במקום שדוד יבנה את בית המקדש בנה אותו שלמה.כלומר רצון אלוהים התקיים, אך בדרך אחרת. מדוע? מפני שהאדם – דוד – לא היה ראוי.
או במילים אחרות – גם כשאלוהים רוצה משהו לא בטוח שהוא יקרה בדרך שבה הוא תכנן.
(ראו גם ברכות ד. כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד! אמר, שמא יגרום החטא )
לאור זאת השוואת הפסוקים בין בראשית למלכים נועדה להציג את הבעיה ולפתור אותה – הבעיה - מדוע יש לציין את העובדה שאלוהים עמד בהבטחתו ? הפתרון הוא – גם הבטחת אלוהים עשויה להתממש בדרך אחרת בעקבות מעשה האדם.
איך שלא מנסחים את זה יש כאן אמירה מאוד משמעותית – גם כשאלוהים מאוד רוצה, בסופו של דבר מה שיקבע אלו מעשיו של האדם. ומכאן ניתן להפליג למחשבות תיאולוגיות ואכמ"ל.
